היינץ קוהוט כותב בספרו כיצד מרפאת האנליזה שאם יש שיעור אחד שלמד בכל שנות עבודתו הוא שמטופליו צדקו בדבריהם גם אם לא נראה כך תחילה. “גילינו לרוב”, הוא אומר, “שהצדק שלי היה שטחי בעוד שהצדק שלהם היה עמוק” (עמ’ 156). אמירה זו אינה עוסקת בשאלה מי צודק או מי דובר אמת אלא בעמדה אפריורית שרואה בחווייתו הסובייקטיבית של הזולת את בסיס ההקשבה שלנו כלפיו. אמירה זו מניחה מצע של הקשבה מתוך פתיחות, אמון וכבוד כלפי זה החולק עימנו את עצמו. כך הוא יוכל בהדרגה להניח בפתיחות ובגילוי לב את מרחבי עצמיותו הכמוסים ביותר.
קורס זה יעסוק, באמצעות מושגים מרכזיים בתיאוריה הקוהוטיאנית, במעשה ההתייצבות שהוא אותה תנועה פנימית של היענות פתוחה לקריאתו של הזולת המאפשרת לסובייקטיביות שלו לעלות ולהופיע. עיסוק במושג ההתייצבות יהווה בסיס לשיח על הפוזיציה התרפויטית שמתוכה מתאפשר המהלך המניע את הטיפול אל עבר אזורי ריפוי. מעשה ההתייצבות מתבטא, בין היתר, בנוכחות המטפחת את יכולת ההקשבה, ההבנה והפתיחות שלנו כאנשי טיפול. על כן, פעולות אלה יקבלו דגש מיוחד במהלך הקורס. בקורס זה ייעשה שימוש בדוגמאות קליניות כמו גם במושגים מתחומי דעת שונים ובחומרים ספרותיים ועוד.

כיצד ניתן להיות אמפתיים לעמדתה של מטופלת שמסרבת לאכול ומצויה בתת משקל מסכן חיים? כיצד ניתן להתייצב לצידה בעמדה קרובת חוויה מבלי לשתף פעולה עם ההרסנות שלה? מה הקשר בין אכילה ומשקל לבין היכולת לנוע בעולם באופן ספונטני, אקטיבי ויצירתי?
השינוי הפרדיגמטי והמושגים הרעננים של פסיכולוגית העצמי מעניקים כלים חדשים ויעילים להבנה וטיפול בהפרעות אכילה, ומסייעים למטפל להתמקם בעמדה יציבה ומשמעותית, גם מול מצבים מאתגרים ובלתי אפשריים.
במפגש נתחקה אחר תרומתה של פסיכולוגית העצמי להבנה של התפתחותן של הפרעות אכילה; נראה כיצד מושגי המפתח של התיאוריה (למשל צרכי זולתעצמי, אמפתיה, פירוש קרוב חוויה) יכולים לבוא לידי ביטוי ולהוות מגדלור בטיפול בהפרעות אכילה; וננסה להבין ״כיצד מרפאת האנליזה״ הקוהוטיאנית באופן הייחודי להפרעות אלה.
החיבור בין גישת העצמי לבין הטיפול בהפרעות אכילה אשר יוצג במפגש, מתבסס על גישתו של פרופ’ איתן בכר כפי שהוצגה בספריו ״הפחד לתפוס מקום״ (2001) ולאחרונה בספר “Psychodynamic Self Psychology in the Treatment of Anorexia and Bulimia”  (2021) עם ד”ר אנאלו ורבין.

חשיבתו של תומס אוגדן הינה מן הבולטות ביותר, אם לא הבולטת שבכולן, בעולם התיאוריה והטיפול הפסיכואנליטי/ פסיכו-דינאמי של היום. ‘המוזיקה של מה שמתרחש’ הנו ציטוט מתוך שיר של שיימוס הייני שאוגדן בוחר ככותרת למאמרו משנת 1999, ובכך הוא מספר לנו משהו על מה קורה בעיניו בשעה האנליטית, ולמה הוא מקשיב.
תרומתו של אוגדן היא בעלת כמה פנים: ראשית, הוא ממשיג מחדש רבות מן התיאוריות הפסיכואנליטיות שקדמו לו, ומחלץ מהן את מהותן העיקרית. שנית, הוא יוצר שפה פסיכואנליטית חדשה, מושגים חדשים ונקודות מבט על התהליך הטיפולי שהן חדשניות ומרתקות. שלישית, חשיבתו התיאורטית גוזרת אופני עבודה קליניים הפותחים בפני המטפל, תהא גישתו הקלינית אשר תהא, אפשרויות טיפוליות חדשות.
בקורס נכיר את השורשים הביוניאניים בחשיבתו של אוגדן. נבחן את המודל הפסיכואנליטי שבתוכו ביון (ובהמשך אוגדן) עובד – מודל יצירת המשמעות, נגע במושגים בסיסיים בחשיבתו של ביון כמו רכיבי בתא, אלפא, פונקציית אלפא, מיכל-מוכל, הזדהות השלכתית, התקפות על חיבורים, אי-היכולת לחלום, ועוד, ונבחן את מקומו של האחר (הזולת) בחשיבתו של ביון. נראה כיצד מושגים אלה משמשים כאבני הבניין מהן יבנה אוגדן את תורתו בהמשך. נכיר את המושגים המרכזיים ביותר של אוגדן: מושג “השלישי האנליטי”, שהוא מושג תיאורטי בעיקרו, ה”יושב” במתח הדיאלקטי שבין סובייקטיביות לאינטרסובייקטיביות; ומושג ה- Reverie, שהוא מושג קליני בעיקרו, כלומר האופן שבו ה”שלישי האנליטי” בא לידי ביטוי בתהליך הטיפול. בנוסף, נצעד קדימה בזמן ובהתפתחות החשיבה של אוגדן אל המקום הנועז בו הוא מציע וויתור על החשיבה הדיאלקטית, שאפיינה אותו, כפי שנראה, לאורך כול שנות כתיבתו, לטובת צורת חשיבה אחרת, המבוססת על האפשרות של המטפל להיעשות-לאחד עם עולמו הנפשי של המטופל.

במפגשים נחקור את הטיפול בנפגעי/ות טראומה התייחסותית ומורכבת כהזדמנות ליצירה הדדית של מרחב אינטרסובייקטיבי שבו מתאפשרת חווית חיוּת – חוויה שמהווה תשתית לתחושת הסובייקטיביות ונשללה מנפגעי הטראומה בעת התרחשותה. בעזרת כתביהם של פרנצי ובולאס, נתבונן במציאות של רוע בתקופת הילדות ובאופן שבו הסובייקטיביות מותקפת ואף מושמדת הן על ידי הפוגע והן בידי הנפגעת עצמה כחלק מהסתגלות שלה לנוכח מציאות ממאירה זו. הפוגע משמיד את ההיות כאשר משתמש באופן ממאיר בכמיהה של הילדה לקרבה ורוך, חיבור ומשחק. הוא מנצל צרכים טבעיים אלו לספק את מאווייו המינים והרגשיים. הילדה, מתוך הצורך לשמור על צורכי הרוך, מאמצת את הסובייקטיביות של התוקף תוך שמכחידה (אך לא לגמרי) את הסובייקטיביות שלה.

בהסתמך על חשיבתם של דיויס ופרוולי וברומברג, נראה כיצד המבנה הנפשי הדיסוציאטיבי שמתפתח בעקבות יחסים אלו, משמר את פעולת ההכחדה כחוויה שנחווית שוב ושוב ביחסים עם הזולת וביחסים הטיפולים. בעוד שהדיסוציאציה ממשיכה בפעולתה המנתקת, חלקים מנותקים המחזיקים רשמים מהיחסים הטראומטיים, ממשיכים לרדוף את הנפגעת גם שנים לאחר שהפגיעה כביכול נפסקה, ולהחזירה לנקודת ההתחלה.  

נבחן כיצד ביחסים הטיפולים, מתוך יחסי הגומלין בין הנפשות, מתאפשרת יצירה הדדית של מרחב שבו יש סיכוי להחזיר למטופלת את חווית היותה סובייקט חי בתוך קשר ובכלל. תהליך זה מתקיים כאשר המטפלת והמטופלת מתמסרים למה שקורה ביניהן ומחיים מחדש וממציאים מחדש את חוויותיה המכאיבות של המטופלת. לשם כך גם המטפלת תצטרך לפגוש חלקים דחויים ובלתי מעובדים שלה עצמה ולהיחשף ללא ידוע. התמסרות זאת עלולה להיות טראומתית עבור המטפלת, אך הכרחית שכן רק כך תוכל המטופלת לחוות חלקים של עצמה שלא ידעה על קיומם ולקחת מחדש בעלות על חוויותיה.

במפגשים נקרא חלקים מיומנו של פרנצי, נקשיב לעדויות מתוך כתבים של א.נשים שמתמודדים עם ההשלכות של הפגיעה על נפשם ונחשוב יחד על תהליכים טיפולים בהם מתגלמת דינמיקה זו של הכחדה ומתהווה הזדמנות למפגש בין שניים שמכירים זה באחרותו ובייחודו של זה.

במבוא לספרן (1999) Autism and and Personality מציעות אלוורז ורייד כי בהיעדר משחק, משאביו של המטפל עצמו הנם תכופות האמצעי היחיד המאפשר היווצרות של חיוניות, יצירתיות ומשחקיות בעולמו הפנימי של הילד. רייד מוסיפה כי “למטפל נחוצים: “מיינד” בשביל שניים, אנרגיה בשביל שניים, תקווה בשביל שניים ודמיון בשביל שניים”.
פסיכותרפיה בילדים עם קשיים התפתחותיים עמוקים מציבה בפני המטפל אתגרים מורכבים וסוגיות ייחודיות. כיצד עובדים עם ילד שאינו משחק? איך ניתן להבין את עולמו של ילד שהתקשורת עמו חלקית וחסרה? ובמה פסיכותרפיה יכולה לסייע לילד שמבנהו הבסיסי שונה ואחר?
במפגשים הבאים נעמיק בשאלות אלו תוך התייחסות להיבטים התפתחותיים, למחקר עדכני ולהמשגה תיאורטית, כל זאת תוך חיבור לחומר הקליני ומתוכו. נפתח תמיד בתצפית – בכאן ועכשיו של חדר הטיפול ומרחב החיים של הילד, תוך התבוננות סקרנית, מכבדת וקשובה בילד, בסובבים אותו ובנו עצמנו, מתוך observational state of mind
(Reid 1999).
משם נצא אל ההמשגה ואל המעשה הטיפולי. נעלה את הטענה כי עבור כל ילד ואדם באשר הוא פתוחה האפשרות לבנייה של עצמו ושל כוחותיו- “לאהוב ולעבוד”, במונחיו של פרויד (1937), לבנות חיים שיש בהם משמעות, יצירה ואהבה, וכי מרחב טיפולי החושב את הילד וקשוב לחוויתו עשוי להיות גורם מסייע ומשמעותי בדרך זו.

“סיום הוא הרגע בו מטופל ומטפל יושבים יחד, אוחזים בחוטים השונים של השטיח הארוג של משמעויות שהם טוו במהלך הטיפול. אנו יודעים שמגיע זמן, בו עלינו לסיים באופן כלשהו את האריג, לחתוך את הקצוות החופשיים, ולחבר יחד את הצבעים, הטקסטורות והדוגמאות, באופן שיצליח בדרך כלשהי להחזיקם ביחד” (דיוויס, 2005).
מדוע, מתי ואיך נחליט עם מטופלינו לסיים את הטיפול? עד כמה תהליך מורכב זה נתון לבחירתנו? ואם הצלחנו להיפרד מהתפיסה של “אנליזה שהושלמה”, מהו סיום טוב-דיו?
הנושא של סיום טיפול זכה למעט תשומת לב לאורך השנים, כנראה משום שמפגיש אותנו עם סוגיות קיומיות ורגשיות מאתגרות במיוחד. עם זאת, חשיבותו רבה מאוד, מאחר והאופן בו מסתיים טיפול משפיע על הישגיו, על מצבה הנפשי של המטופלת, ועל יכולת יקרת-ערך להשתמש בטיפול ובמטפלת כאובייקט מופנם ממרחק השנים.
אנו מקווים ל”סוף טוב”, שבו המטפלת והמטופלת מסיימות במשותף את מסען האמיץ, וחולקות התרגשות מההתקדמות ומהקשר שנרקם ביניהן, בצד עיבוד האובדן. בהיותנו יצורים מבוססי-היקשרות, פרידה מקשר משמעותי היא אתגר לכל אחת ואחד מאיתנו, ומפגישה אותנו עם ידע התייחסותי סמוי (implicit relational knowledge) אשר התהווה בתוכנו, בהתנסות אישית ומקצועית מכוננת. שלב הסיום, אם כך, טומן בחובו הזדמנויות ייחודיות, והוא לובש פנים רבות, חלקן מפתיעות, ומפגיש את שתי גיבורות המסע באופן בלתי נמנע גם עם חוסר המושלמות של עצמן, של זולתן ושל הטיפול.
בקורס נכיר את ההתייחסויות התיאורטיות לסיום טיפול בהיסטוריה הפסיכואנליטית החל מפרנצי ופרויד, דרך התפתחותן של תיאוריות יחסי אובייקט, אשר האירו את ההתרחשויות התוך-נפשיות של המטופלת בזמן פרידה. נתמקד בתרומתה של הגישה ההתייחסותית בת זמננו להבנת הדינמיקה האינטר-סובייקטיבית, שבה נוטלים חלק גם היבטים לא-מודעים של המטופלת והמטפלת, אשר יוצרים את סיום הטיפול בשניים.