“לצד הדחפים התוקפניים בנפש הלא מודעת של הילד ושל המבוגר, קיים רצון עז להקרבה עצמית על מנת לעזור ולתקן (to put right) אנשים אהובים אשר בפנטסיה נפגעו או נהרסו. במעמקי הנפש, הרצון לגרום אושר לאחרים קשור קשר הדוק עם רגשות אחריות ואכפתיות כלפיהם, ומתגלם בהשתתפות אמיתית עמם, וביכולת להבין אותם כפי שהם וכפי שהם מרגישים.” (קליין, 1937, אהבה, אשמה ותיקון)

במפגשים נבחן את תפיסת האהבה על פי מלאני קליין. נראה כיצד האהבה עומדת ביסוד ובלב כל הגישה הטיפולית שלה. נעמוד על אופייה של תפיסה ייחודית זו, ועל ההשלכות שלה על העמדה של המטפל, לקשב שלו, ולפעילותו הטיפולית. כמו כן נתייחס לשאלה מדוע תפיסה זו של האהבה ומרכזיותה בתיאוריה של מלאני קליין, לא תמיד זכו להכרה מספקת.

דחף החיים ודחף המוות, הנתפסים בחשיבה הקלאסית של פרויד וקליין כמולדים, הפכו לשחקנים ראשיים בזירת הנפש הקלייניאנית – מחוללי מאבק מתמשך בין כוחות ההרס ורגשות השנאה לכוחות החיבור ורגשות האהבה – ומכריעים בין בריאות לפתולוגיה. אחת הדרכים האפשריות להגדיר את מטרת הטיפול הקלייניאני – הינה המסע ממיזוג פתולוגי בין הדחפים לעבר אינטגרציה נפשית המובילה לדומיננטיות של דחף החיים, המאפשרת לאהבה למתן, להכיל ולפייס את הכוחות ההרסניים בנפש האדם. נתבונן באופנים בהם משפיעה הדיאלקטיקה הדחפית על החרדה, הפנטסיה הלא מודעת, ההגנות, התנועה בין העמדות והבניית יחסי האובייקט – ובאופן בו אלה משתקפים ביחסי ההעברה ומעובדים בשעה הקלינית. נבחן את גילומם במקרים קליניים מהספרות הקלייניאנית ומדוגמאות של המשתתפים.

מטרת הקורס היא להציג את האופן המהפכני שבו ויניקוט הרחיב את הפרדידמה הפרוידיאנית הקלאסית. בשיעורים אלה נתחקה אחר השלבים השונים בעבודתו, בהם הביא ויניקוט להתפתחויות משמעותיות בתחום הפסיכואנליזה. מתוך תפיסתו ש”אין דבר כזה תינוק”, פיתח ויניקוט את הקונספט של “מערך סביבה-יחיד”, אשר הוביל להכרתו בתופעות המעבריות. לבסוף, בעבודתו המאוחרת, ניסח ויניקוט את הרעיון האחרון בו דחה את הרעיון הפרוידיאני והקלייניאני בדבר דחף המוות. לתפיסתו, בתחילת החיים אין התינוק מתמודד עם דחף המוות, אלא עם תשוקת דחף החיים במאבקו לשרוד. מתוך אופנות זו, בעיות השנאה, צרות העין והסדיזם, כולן נובעות מהאם/ האחר (“m/Other”), המספקים את הסביבה הנפשית החיונית.

במפגשים ייוצגו יסודות החשיבה התיאורטית והקלינית לגבי הרגרסיה בטיפול אנליטי, אשר התפתחו בקבוצה הבריטית העצמאית, ונתמקד בוויניקוט ובאופן שפיתח את חשיבותה הרבה של הרגרסיה הטיפולית כקו מרכזי בטיפול במטופלים עם הפרעות אישיות סכיזואידיות, נרציסיסטיות, גבוליות, והפרעות פסיכוטיות, וגם במצבים טיפוליים קשים במטופלים נוירוטיים.
גישתו שונה מאוד מהגישה הפסיכואנליטית המסורתית ומציעה הרחבה מרחיקת-לכת של טווח הטיפול הנפשי. לפי מחשבת הרגרסיה, בטיפול פסיכואנליטי במטופלים שהיה כישלון בהתאמה לצורכיהם המוקדמים, צריך שתתרחש בטיפול רגרסיה עד לפני המקום או עד למקום שהשתבש בהתפתחות המטופל, ואז בתוך חוויה עכשווית-ממשית של קשר ראשוני בטיפול, לחוות מחדש ולתקן עם המטפל את מקום הכשל. כך הרגרסיה נותנת הזדמנות חדשה לתיקון היסטוריית–העבר המוקדמת של המטופל
ולהתפתחות נפשית חדשה. ננסה להבין את המשמעות הטיפולית של דברים אלה, ואת הרדיקליות
הגדולה שיש בהם מבחינת החשיבה והמעשה הטיפולי.
כתיבתו המאוחרת של ויניקוט עוד הוסיפה אפשרויות חדשות למחשבותיו אלה על הטיפול הנפשי במצבי שבר מוקדמים וחרדה-בלתי-ניתנת -לחשיבה ולחוויה.
נקרא את מאמרו החשוב של ויניקוט “פחד מהתמוטטות” והמשכו במאמר “הפסיכולוגיה של השיגעון”, שפורסמו רק לאחר מותו, ונבחן מבחינת העבודה הטיפולית את משמעות האפשרויות האלו של נוכחות המטפל והתחברותו למטופל בתוך אימת התמוטטות מוקדמת.

הקורס ינסה להתחקות אחר עקרונות החשיבה הבסיסיים של ויניקוט לגבי האופן שבו הסובייקט מכונן את עצמו בתוך ומתוך מפגשו עם זולתו, החל מרעיונותיו המוקדמים בדבר אזור המעבר, החזקה, עצמי אמיתי וכוזב ורגרסיה אל “תחתית השוקת”, ועד לרעיונות המוצגים במאמרו המאוחר: “השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות”. מאמר זה של ויניקוט ישמש כגשר אל עבר גישתה האינטרסובייקטיבית של ג’סיקה בנג’מין, המעמידה במרכז חשיבתה את מושג ההכרה ההדדית, ההרס והאפשרות של המטופלת והמטפלת להיפגש באזורים כאובים ומודחים של הנפש, איתם לא יכולה כל אחת מהן להיפגש לבדה. הקורס ינסה לתאר מעין רצף חשיבתי בין ויניקוט לבנג’מין, בו זמנית להתרחשותו של שינוי רדיקלי במעבר זה.

בשנים האחרונות אנו עדים לכתיבה בגישה בין תחומית בפסיכואנליזה, ואף לתכניות לימודים מתקדמות ייעודיות המהוות מרחב לחקירת הממשק שבין הפסיכונאליזה לבין תחומים אחרים בהם ספרות, אמנות פלסטית, פילוסופיה ואמנויות הבמה.
מתוך הרצון להביא מהחשיבה הזו לתכנית, צפו התלמידים בשנה שעברה במופע “מופעי ההיסטריה” בסיום קורס בנושא אתיקה, והשתתפו בפאנל פתוח עם היוצרת ועם מרצה הקורס.
גם בשנה הקרובה יתקיים מפגש אחד לפחות מנקודת המבט הבין תחומית עם אמן יוצר, אשר בו נחבר את החשיבה הפסיכואנליטית לעולם האמנות והיצירה.
*שם המרצה ומועד ההרצאה יפורסמו בהמשך.