הפסיכואנליזה הקלייניאנית בת-זמננו משתמשת ב”הזדהות השלכתית” כאמצעי חווייתי מרכזי לזיהוי, הבנה, עיבוד, התמרה ופירוש בסיטואציה האנליטית. מושג זה, שבראשיתו הוגדר על ידי קליין כהתרחשות תוך-נפשית, התפתח מאז במסגרת ההבנה שהתינוק משנה (לא רק בפנטסיה הלא מודעת, אלא גם באחר הממשי) את תודעת האם, והמטופל את תודעת המטפל/ת, דרך השלכת עולמו הפנימי הבלתי ניתן לעיכול – בתקווה להשתחרר מן העומס שלו ולתקשר את מצוקותיו הגולמיות. התיאטרון הפנימי של המטופל מתגלם (enacted) ביחסים הנוצרים בין המטופל/ת למטפל/ת. רעיון מהפכני זה הופך את השדה הטיפולי לשדה חווייתי רב עוצמה הדורש התמסרות עמוקה ועיבוד זהיר ואמיץ של המתרחש בין השניים.

“ודאי שצרות-עין היא החטא הנורא ביותר, משום שכל החטאים האחרים הם כנגד מידה אחת טובה בלבד, בעוד שצרות-עין היא כנגד כל המידות הטובות וכנגד כל הטוב.” ציטוט של צ’וסר מתוך מלאני קליין, צרות-עין-והכרת-תודה, כתבים נבחרים (2002).
לצרות העין [envy] אותה “מפלצת ירוקת העין” שיש להישמר ממנה [שייקספיר, אותלו] יש נוכחות גלויה וסמויה ביחסים הטיפוליים. יחסי האובייקט המשתחזרים וקמים לתחייה ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית מאפשרים לנו לזהות אותה ולגעת בה בתהליך הטיפולי.
“צרות-עין והכרת תודה” (1957) היא עבודתה התיאורטית הגדולה האחרונה של מלאני קליין. עבודה זו דנה בצרות-עין, כרגש וכפנטסיה לא-מודעת שמתבטאת בדחף להרוס את האובייקט הפנימי הטוב, ולכן הינה התכונה האנושית שמעלה את החרדות הקשות ביותר, את הרתיעה הקשה ביותר ואת הגנות האינטנסיביות ביותר.

בקורס נפגוש את ויניקוט דרך החזקת ההיבט הרוחני במשנתו: הגות פרדוקסאלית, שמחזיקה התבוננות חכמה על טבע האדם. ‘אימהיות’ חומלת ואוהבת, שהיא מטאפורה להחזקה פסיכואנליטית, שמאפשרת למטופל חיים יצירתיים מכוח האהבה. תנועה מתמדת של בריאת חוויות מובחנות וממשות, מתוך מרחב פוטנציאלי של העצמי האמיתי.

טראומה היא קריאה או קריאה אילמת לעזרה מתוך מקום של חרדה קשה, אימה, בדידות, חידלון, מוות רגשי. החומר הנפשי הטראומטי לא יכול להיות מודחק אלא הוא דיסוציאטיבי-מנותק או מפוצל, ולכן מהווה לא-מודע שאינו-מודחק, וכולל שני אזורים שונים: אזור הלא-ידוע הדיסוציאטיבי הטראומתי שנותר ברמה של ייצוג חלש או חלקי, והאזור הבלתי-ניתן–לידיעה ולחשיבה, במיוחד מעמקים טראומתיים של אימה והתמוטטות, שם הלא-מודע הלא–מודחק הוא לא-נחווה,
לא ניתן-לחשיבה וללא-ייצוג, ולכן מעֵבר לגבולות רמת הייצוגים וחשיבה-ידיעה (K) בטיפול.
בקורס השנה נתמקד באופן שביון כותב על מקומות אלה, במיוחד בכתיבתו המאוחרת, ומדגיש את גודל הקושי והקריטיות שיש בטיפול בשמיעה, בהחייאה, בהתנסות, בחיבור לאימת ה- O
הלא-ניתן-לחשיבה, ובהתמודדות עם העוצמות הרגשיות של קטסטרופה מנטלית. בקורס נתמקד (בקצרה) בדברים שכתב, נחבר אותם לדברים שכתב ויניקוט על התמוטטות מוקדמת, ובמיוחד נחשוב על משמעותה האונטולוגית של נוכחות המטפל והחיבור עד-אחדות (at-one-ment)
עם-המטופל בתוך העבודה הקלינית באזורים אלה.

במפגשים נִגע במודוסים של עדות טראומטית ובביטוי שלהם בהעברה הנגדית של המטפל. השיעור הראשון יציג את נושא המודוסים הטראומטיים והשפה הטראומטית. השיעור השני יעסוק בנושא הנרטיב החסום והטיפול המדומה. יהיה חיבור בהקשר הזה בין שפת הקורבן ושפת המעוול (מחולל העוול), שגם לה יש מודוסים מגוונים שמעוררים תגובות העברה נגדית בהתאם. השיעורים יתכתבו עם שניים מספריה של פרופ’ אמיר: “להעיד על העדים” שיצא בהוצאת מאגנס ב 2018 וספר העיון – “וידויי מסך” – שיצא בהוצאת רסלינג ב 2020.

כאשר הנפש האנושית נתקלת במידע מטריד במיוחד – למשל, תינוק הפוגש שוב ושוב בהורה שאינו מסוגל לשאת את רגשות הפחד והתלות שלו – היא חווה זאת כאסון פרימיטיבי ועלולה לפתח שנאה כלפי המציאות כולה. ביון מיפּה את האופנים שבהם האדם מתמודד, לומד מהחוויה, או בורח מהתמודדות, הורס את היכולת לחשוב ולהרגיש אותה. התמודדות אמיצה מאפשרת טרנספורמציה אישית וצמיחה אישיותית; בריחה מביאה להלך רוח פסיכוטי. במהלך שעה טיפולית, היכולת לחשוב ולהרגיש עלולה להיות נתונה להתקפה בלתי פוסקת שנועדה להתחמקות מכאב נפשי ומשינוי הנחווה כקטסטרופלי. בעקבות ביון, נציע אפשרויות שהִייה במחיצת התקפות כאלה והתמרתן לתהליך התפתחותי טיפולי פורה – למטופל ולמטפל כאחד.