עבור פרויד, זיכרון ושכחה אינם עניין קוגניטיבי, אלא תהליכים דינמיים ויצריים שמתרחשים בכוונת מכוון. הם  מנוהלים ישירות על ידי מערכת נפשית של איזונים ובלמים שמטרתה לשמור על חוסנו הנפשי של הסובייקט, לווסת עבורו עונג וכאב, אהבה ושנאה, ולאפשר לו לדעת ולזכור רק את מה שיוכל לשאת. פרויד האמין שלא ניתן למחוק חוויה שנחוותה, אבל חלק ממה שחווינו מעורר חרדה, אשמה או קונפליקטים קשים מנשוא. חוויות אלה מניעות פעולה אקטיבית של הנפש  – שכחה –שאיננה אלא חומת הדחקה שמוקמת בין חוויות אלה ובין חלקי האני המודעים. התכנים שהודחקו חסרי מנוח ומחפשים ללא הרף להערים על ההגנות, שומרות הסף של הנפש. לצורך כך הם יתחפשו בצורות שונות ומשונות, מפליטות פה ועד סימפטומים גופניים ונפשיים, דלוזיות והלוסינציות.  נוסף על כך, הזיכרון איננו תיעוד היסטורי אלא מעין שכתוב הנעשה מעת לעת על פי הבנות וציווי השעה.
בקורס זה נתעמק במנגנונים שמניעים שכחה ומאפשרים ניצחון זמני של מנגנוני ההגנה, עד שימצָא הזיכרון דרך “לדבר” –במילים, בסימפטום, בחלום, בגוף, בזכרונות מסך או ביחסי ההעברה.

בשיעורים נעסוק במהלך פסיכואנליטי שמתחיל במלאני קליין, עובר דרך וילפרד ביון ואנטונינו פרו, וממשיך אל דונלד ויניקוט וסזאר ושרה בוטלה — מהלך שבו השאלה “מה המטופל זוכר” משתנה בהדרגה לשאלה אחרת לגמרי: מה מעולם לא הצליח להפוך לחוויה שאפשר לזכור אותה. אצל קליין, הזיכרון נולד מתוך אבל בעמדה הדפרסיבית, והוא תמיד זיכרון של אובייקט שנפגע ושוקם. אצל ביון, הזיכרון הוא דווקא מכשול — without memory and without desire — והשכחה היא תנאי לחשיבה ולמפגש עם ה־O. פרו מתרגם את המהלך הזה לעבודה קלינית קונקרטית של שדה אנליטי משותף, שבו הזיכרון הביוגרפי של המטופל לעיתים מהווה התנגדות לזיכרון הרגשי המתהווה בחדר. אצל ויניקוט, ישנם דברים שלא נחוו דיים מלכתחילה ולכן אינם יכולים להישכח אלא רק להיוותר כפחד מהתמוטטות שכבר התרחשה. סזאר ושרה בוטלה מרחיבים בדיוק את הפצע הזה: רובד שלם של חוויה ש”לא נכנס למילים” משום שמעולם לא נכנס למחשבה, נגיש רק דרך מה שהם מכנים figurabilité — המטפל מאפשר לחשיבתו שלו לסגת ממצב של הבנה אל מצב הקרוב יותר לחלימה ערה, ומתוך הנסיגה הזו עולים אצלו דימויים וסצנות שאינם פירוש של חוויית המטופל אלא נתינת צורה ראשונית לחוויה שמעולם לא היה לה ייצוג — לא אצל המטופל, לא אצל איש. השיעורים ילוו לאורכם בוינייטות קליניות שדרכן נבחן כיצד עמדת המטפל ביחס לזיכרון — מה הוא זוכר, מה הוא מרשה לעצמו לשכוח, ובאילו רגעים הוא חייב להיכנס בעצמו לאי־ייצוג כדי לאפשר לזיכרון של המטופל להיוולד.

מהלומת הטראומה והלחץ המתמשך בעקבותיה פוגעים בתפקוד של מנגנוני הוויסות הרגשי ושל תהליכי ההתבוננות והתיעוד של התודעה האנושית. בשל כך, ישנו שיבוש בתהליכי הרישום והעיבוד של אירועים טראומטיים והן אינן מתגבשים לזיכרונות רגילים. הם לעתים נותרים בלתי נגישים אך ממשיכים לרדוף את אדם ואין לו מהם מפלט.
בשיעורים נדון במאפיינים הייחודים של זיכרון בעקבות אירועים טראומטיים חמורים וממושכים כמו גילוי עריות. נסקור את אופני “ההיזכרות” בחוויות טראומטיות מחוץ ובתוך הטיפול ונלמד את עקרונות ההתערבות בעקבות התעוררות של זיכרונות אלו. נדבר על מקרים בהם צללים של אירועים טראומטיים עולים בשלב מאוחר בחיים, ונתייחס גם לסוגיות הקשורות למה שמכונה “זיכרונות מודחקים” ו”זיכרונות שווא”.

*הציטוט בכותרת מתוך שיר של לאה גולדברג: “מכתבים מנסיעה מדומה”.

כשמטופל מגיב אלינו בעוצמה שנראית “לא פרופורציונלית” למה שאמרנו, כשאנו מוצאים את עצמנו אומרים בטיפול משהו שלא תכננו, כשמשהו בחדר מרגיש כבד מאוד – מה בדיוק קורה שם? ההסבר הפסיכואנליטי הפשוט הוא שהעבר “פולש” להווה דרך יחסי ההעברה שמתגלמים כעת בחדר, ומאפשרים להגיע לתובנה לגבי חייו של המטופל. אך אם הלא-מודע  שהתהווה בעבר, יוצר את ההווה – מה זה אומר על האפשרויות בעתיד?
הרצאות אלו מציגות את ה”כאן ועכשיו” הטיפולי לא כרגע בציר הזמן, אלא כמרחב שבו עבר, הווה ועתיד – הן של המטפל.ת והן של המטופל.ת – פועלים בו-זמנית. חוויות שנשמרו בלא-מודע – לא כזיכרון מפורש אלא כשכחה שידועה ואינה נחשבת, כחוויה לא מומשגת – הן אלה שמגיעות לחדר הטיפול ושמתגלמות ביחסים הטיפוליים. בתורן הן גם אלו שמעצבות את ההתבוננות המחודשת על העבר, ומבנות את האפשרויות לעתיד.
הבחנה זו משנה גם את האופן שבו ניתן להבין ״מה מרפא באנליזה״. הדיון הקלאסי בין אסכולות אנליטיות  ניסה להכריע בין תובנה לבין חוויה רגשית מתקנת כגורם המרפא, אולם אם הזמן בלא-מודע אינו לינארי, אז גם ברגע הטיפולי האמיתי אין הפרדה כזו: תובנה וחוויה אינן עוקבות זו אחר זו או מתחרות זו בזו, אלא מתרחשות בו-זמנית, כפנים שונות של אותו רגע. הגורם המרפא בטיפול, מהזווית הזו, הוא תמיד משולש: עיבוד של מה שהיה, נוכחות בהווה, ופתיחה של אפשרות שלא הייתה קיימת קודם.
במפגשים יוצג המפגש הטיפולי לא רק כחשיפת מה שהיה, וכשחזור ועיבוד, אלא גם כמעשה יצירה והבנייה של מה שעוד יכול להיות. לצורך כך נצלול לתוך חקירת הזמניות בלא-מודע דרך פרויד, מאטה בלאנקו אנדרה גרין,  לאקאן, קבוצת מחקר השינוי של בוסטון, ביון, לו ארון וגלית אטלס, אנטונינו פרו, ועוד. לאורך ההרצאות יודגמו התכנים באמצעות תיאורי מקרה.

המפגשים יעסקו הן בעבודת הזיכרון התקינה והן בשיבושיה. בהשראת ספרו של ג’יימס גרוטסטיין “מיהו החולם החולם את החלום?” יעסקו המפגשים בשאלה “מיהו הזוכר הזוכר את הזיכרון?”, תוך ניסיון להבין את מושג הזיכרון המחפה (זכרון המסך הפרוידיאני) ולזהות מנגנונים פעילים בעבודת הזיכרון כמו התקה, עיבוי וקונטמינציה היוצרים את נרטיב הזיכרון הגלוי אך גם חותרים תחתיו. בהמשך נעסוק בזיכרון הטראומטי, ובהבדל בין זיכרון אובייקטלי – זיכרון שיש לו אובייקט שהוא סובב סביבו – לבין זיכרון לבן, שהוא זיכרון שאין לו אובייקט, רישום ללא קווי מתאר ברורים של אירוע שלא הצליח לקבל ייצוג והותיר חלל ריק.

פסיכולוגיית העצמי מעמידה במרכז החשיבה הפסיכואנליטית את העצמי כישות חוֹוָה — מקור תחושת החיוניות, הלכידות, הערך והמשמעות של האדם. התקיימותו של העצמי היא לעולם בזיקה עם זולתעצמי. זולתעצמי רואה, מתקף, מחזיק ומאפשר לאדם לחוש ממשי, בעל ערך, שייך ורציף בתוך חייו. זיקה זו היא איכות אינהרנטית למופע האנושי באשר הוא ומלווה אותו לאורך כל חייו. שפתו של העצמי אינה בראש ובראשונה שפת הדחף או הייצוג, אלא שפת החוויה הסובייקטיבית. הדרך היחידה לגשת אליה היא באמצעות אמפתיה — “אינטרוספקציה מושאלת” בלשונו של קוהוט. בתוך מסגרת זו שאלות של חוויה, זיכרון ושִכחה מקבלות משמעות שחורגת מן השאלה  בדבר מה נזכר ומה נשכח, ועוסקות בזיכרון ושיכחה כממד יסודי של תחושת הרציפות והלכידות של העצמי. במסגרת השיעורים נעסוק בקשר שבין זיכרון לבין רצף העצמי: כיצד חוויות נארגות לכדי תחושת המשכיות פנימית, ומה מתרחש כאשר טראומה, כשל אמפאתי או שבר התפתחותי פוגעים ביכולת לחוות את העצמי כרציף לאורך זמן. כשל אמפאתי או אובדן זיקת זולתעצמי עלולים להביא לשברים בתחושת ההמשכיות, למצבי דיסוציאציה, בושה מאיינת ואף לחרדה של אי־היות. בהקשר זה נעסוק  בהבדל שבין מודל ההדחקה הקלאסי – פיצול אופקי, שמבחין בין מודע  ללא־מודע, לבין פיצול אנכי – שמתייחס למצבים שבהם היעדר מטריצה אמפאתית או קריסתה מייצרים הדחייה (disavowal) ודיסוציאציה  של אזורי עצמי שאינם מצויים בקשר חווייתי זה עם זה. בנוסף, בעקבות קריאתו של קוהוט ב –‘בעקבות הזמן האבוד’ של  מרסל פרוסט, נעסוק בתפיסת הזמן והזיכרון בפסיכולוגיית העצמי. נעסוק בהבחנה בין הזמן ה-”חיצוני”, שניתן לסידור ליניארי, לבין ‘הזמן הפרוסטיאני’  שקשור ברציפות או אי־הרציפות של חוויית העצמי בזמן. מתוך פרספקטיבה זו, זיכרון אינו רק שחזור של מה שאירע, אלא אפשרות לאיחוי וחיבור בין חלקי עצמי שהתנתקו זה מזה. ייבחנו האופנים שבהם היעדרה של מטריצת זולת עצמי אמפתית מייצר שבר ברצף העצמי, וכיצד זמינותה של זיקה אמפתית קשורה בהשבת תחושת ההמשכיות והלכידות לחוויית העצמי.

בטיפול הפסיכודינמי מושם דגש רב על הבנת העולם הפנימי ועל המשמעות הנפשית של החוויה. עם זאת, פעמים רבות עקרונות אלה נותרים עמומים ברמת היישום. כיצד עובדים עם פרשנות באופן שמזמין חקירה מתוך החוויה? כיצד מסייעים לתובנה להפוך לשינוי ממשי?

בשתי ההרצאות נכיר את עקרונות היסוד של ההתמקדות (Focusing) ואת האפשרויות והכלים שהיא מציעה לעבודה טיפולית, תוך שמירה על חשיבה פסיכודינמית מעמיקה. באמצעות המשגה תיאורטית, דוגמאות קליניות והתנסויות קצרות, נראה כיצד העבודה עם הגוף ועם ה-felt sense, לצד כלים מעשיים לעבודה עם חוויה ולוויסות פיזיולוגי, יכולה להעמיק את העבודה עם פרשנות, לחבר אותה לחוויה הפנימית, ולסייע להפוך תובנות לחוויה מופנמת המאפשרת שינוי. ההרצאות תצענה היכרות ראשונית עם דרך עבודה זו ועם האופן שבו היא יכולה להעשיר את החשיבה והפרקטיקה הפסיכודינמית.